השבוע בפאשן-נט (כן כן יש תכנית כזו בערוץ האפנה הישראלי (כן כן יש ערוץ כזה בHOT) והיא דרך אגב תכנית מגזין מעולה, מניחה שאנשי טלוויזיה היו אומרים שיש עליה עוד עבודה, אבל בתור צופה שאוהבת אופנה, וצורכת אופנה ברשת, זו תכנית כיפית וקלילה שסוקרת את מה שקורה אונליין, אחלה דרך להעביר את הזמן על ההליכון בחדר כושר) שי לי שינדלר המדהימה קיימה דיון עם מפיקת אופנה בנושא קמפיינים של מותגי ילדים, דוגמנים ילדים וכו׳. הן דיברו על זה שזה לא הגיוני ליצור קמפיין אופנה בו מופיעים ילדים חנותים בעניבה או יושבים על ספה בשמלה מגוהצת. ילדים אוהבים להשתולל, להתלכלך וקמפיינים שנראים כך הם פשוט לא מציאותיים. אני חייבת לציין שאני מסכימה עם מה שנאמר והובאו גם דוגמאות מעולות לקמפיינים שמשקפים את המציאות בצורה יותר מהימנה (כמו הקמפיין הזה של H&M, אמנם הוא כבר בן קרוב ל-4 שנים, והקונספט כבר שחוק, אבל מעביר את הפואנטה), אבל זה נאמר בצורה ובטון שמייחדים את התופעה לעולם הילדים, מבדלים אותה ממה שקורה בקמפיינים בעולם האפנה באופן כללי, כאילו רק הקמפיינים של אפנת הילדים לא מציגים את המציאות. בואו נודה על האמת, אף קמפיין אופנה לא מציג את המציאות, לא בבחירת הדוגמניות השדופות, לא בבחירת הפוזות ולא בבחירת הסטים.
את התמונות שלי כנראה אף אחד לא ייקח לקמפיין, אבל זה העלה בי שאלה - אם מציאות מוכרת יותר טוב כאשר מדובר בעולם הילדים, אז למה לא עבורנו? בסופו של דבר מדובר באותו כיס ובאותם הלקוחות שמבצעים את הקנייה, לנו "הגדולים" לא מגיעה קצת מציאות? אנחנו באמת חייבים דימויים לשאוף אליהם בשביל לקנות? כאלה שכנראה לעולם לא נוכל להגיע אליהם?





